החלטה בתיק בש"פ 475/04

           בפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' אלון), מיום 18.12.03, לפיה נעצרו העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

1.        ביום 28.11.03 הוגש כתב אישום נגד העוררים, ובו שני אישומים מרכזיים שעניינם ניסיונות רצח. ברקע האירועים עומד סכסוך דמים בין שני פלגי משפחת אבו גאנם מרמלה, זה של העוררים וזה של המתלוננים. הסכסוך פרץ בעקבות רציחתה של אחת מבנות המשפחה. על פי המתואר בכתב האישום, נרצחו בעקבות רצח זה  שני בני משפחה נוספים הנמנים על הפלג אליו משתייכים העוררים, והשתלשלות דמים זו היא אשר הובילה לשני ניסיונות הרצח נשוא כתב האישום ולשורה של עבירות נלוות, המפורטות אף הן בכתב האישום.

           ניסיון הרצח הראשון שהתרחש ביום 19.9.03, מיוחס לעורר 1. על פי הנטען, הצטיידו העורר 1 ואחרים בכלי נשק ונסעו בשני כלי רכב לאזור צומת יתיר, שם ארבו למתלוננים, על מנת לרצוח אותם ביריות. המתלוננים אכן הגיעו אל אזור המארב, ומשהבחינו באחד מכלי הרכב, ניסו להימלט, אך נחסמו על ידי כלי הרכב האחר, בו נסע גם העורר 1. על פי הנטען פתח העורר 1 את דלת הרכב בו נסע, וביחד עם נוסע נוסף, החל לירות לעבר המתלוננים, אך אלה הצליחו להימלט מן המקום. בגין אירועים אלה, מיוחסת לעורר 1 באישום הראשון עבירה של ניסיון לרצח וכן מיוחסות לו עבירות של קשירת קשר לפשע והחזקת נשק שלא כדין (להלן: האירוע הראשון).

           נסיון רצח נוסף, שהתרחש ביום 9.11.03, מפורט באישום השני והוא מיוחס לשני העוררים כאחד. על פי המתואר באישום זה, רדפו העוררים ואנשים נוספים בשני כלי רכב, אחרי המתלוננים ואדם נוסף, כשהם מצויידים בשני רובים ואקדח. במהלך המרדף, כך על פי כתב האישום, הבחין עורר 2, אשר נהג באחד מכלי הרכב, ברכבם של המתלוננים, נצמד אליו, ותוך כדי כך החלו שניים מנוסעי הרכב הרודף לירות לעבר הרכב בו נסעו המתלוננים. כתוצאה מהירי, נפגעו המתלוננים והנוסע הנוסף, ואילו העורר 2 ושני שותפיו נמלטו מן המקום, לאחר ירי נגדי שנפתח לעברם מתוך הרכב בו נסעו המתלוננים. בהמשך, נטשו, על פי הנטען, העורר 2 וחבריו את הרכב שבו נסעו, שהיה רכב גנוב, לא לפני שהציתו אותו, במטרה להשמיד ראיות. בינתיים, נורו לעבר המתלוננים יריות נוספות מתוך הרכב הרודף השני, בו, על פי הנטען, נסע העורר 1. רכב זה נמלט אף הוא מזירת האירוע לאחר ירי נגדי שבוצע לעברו מתוך רכב המתלוננים. בעקבות האירועים המתוארים לעיל, הובהלו המתלוננים לבית החולים, שם אובחנו כמי שסובלים מפגיעות ירי. בגין אירועים אלה, מיוחסת לעוררים על פי האישום השני עבירה של ניסיון לרצח וכן עבירות של קשירת קשר לפשע; החזקת נשק; קבלת רכב גנוב; שימוש ברכב ללא רשות; מעשי פזיזות ורשלנות; ופציעה בנסיבות מחמירות. עוד מייחס אישום זה לעורר 2 עבירות של הצתה וניסיון להשמדת ראיה (להלן: האירוע השני).

2.        עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט המחוזי בבאר שבע, קיבל את הבקשה וקבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לעוררים. את קביעתו זו ביסס בית המשפט המחוזי על ראיות אובייקטיביות המעידות, לכאורה, כי שני אירועי הירי המתוארים בכתב האישום אכן התרחשו, מה גם שבמהלך האירוע השני, נקלעו לזירה שוטרים אשר מסרו דו"חות מפורטים והודעות באשר להתרחשויות, ככל שהיו עדים להם. אשר לזיהוי העוררים כמי שהשתתפו באירוע השני, נסמך בית המשפט על הודעות שמסרו המתלוננים, מהן עולה כי שני העוררים השתתפו באותו אירוע. עוד עולה מאותן הודעות כי העורר 1 זוהה על ידי המתלוננים כמי שהשתתף באירוע הירי, נשוא האישום הראשון. תמיכה, לכאורה, לאמור בהודעות המתלוננים מצא בית המשפט בהודעה שמסר השיח' עאקל אלאטרש. השיח' מתגורר באיזור לקיה, והמתלוננים שהו תחת חסותו עקב אירועי הדמים שקדמו לאירועים נשוא האישום. בהודעתו מסר השיח' כי הוזעק לזירת האירוע השני על פי בקשתו של כאמל אבו גאנם, אחד המתלוננים (להלן: כאמל), וזה מסר לו באותו מעמד את שמותיהם של חמשת המתנקשים, אותם זיהה כאמל. מתוך השמות שנמסרו לו על ידי כאמל באותו שלב, זכר השיח' בבירור את שמו של העורר 1. השיח' הוסיף וסיפר כי שעות ספורות לאחר מכן בעת שביקר את כאמל בבית החולים, חזר כאמל ומסר לו את שמות המתנקשים, ובהזדמנות הזו, כך זכר השיח' בבירור, הזכיר כאמל הן את העורר 1 והן את העורר 2. בית משפט המחוזי לא התעלם מן העובדה כי בהודעות שמסרו בסמוך לאחר האירוע השני, טענו המתלוננים כי לא זיהו את האנשים אשר ניסו להתנקש בחייהם, וכי רק בהודעות נוספות שאותן מסרו כעבור מספר ימים, חזרו בהם מגרסה זו ומסרו פרטים מזהים לגבי המעורבים באירוע השני. כמו כן לא התעלם בית המשפט המחוזי מכך שעל האירוע הראשון ועל מעורבותו של העורר 1 באותו אירוע, סיפרו המתלוננים לראשונה רק לאחר שמסרו הודעות מפורטות לגבי האירוע השני. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי קיימת הסתברות של ממש שהמניע לכבישת העדות מצד המתלוננים, הן באשר לזהותם של העוררים כמי שהשתתפו באירוע השני והן באשר לזהותו של העורר 1 כמי שהשתתף באירוע הראשון, נעוץ בכך שהמתלוננים לא רצו לערב את גורמי אכיפת החוק בסכסוך שבין פלגי המשפחה, סכסוך שאף הוליד כתב אישום נגד כאמל בשל אירועים קודמים הנובעים מאותו סכסוך, שבו הואשם כאמל בסיוע לרצח בגינו אף הורשע על פי הודאתו ונדון, למספר שנות מאסר. כך אכן הסביר כאמל את הימנעותו מלמסור פרטים באשר לזהותם של המתנקשים בהודעות הראשונות שנמסרו, ובית המשפט סבר, כאמור, כי הסבר זה מניח את הדעת לצורך שלב זה של הדיון בבקשת המעצר. בית המשפט הוסיף וציין בהקשר זה כי שאלת מהימנותה של הגרסה הכבושה ראוי שתיבחן בשלב הדיון לגופו. עמדה דומה נקט בית משפט קמא בכל הנוגע לטענות האליבי שהעלו העוררים בקובעו כי הטענות בעניין זה ראוי כי תתבררנה במהלך שמיעת הראיות במשפט, וזאת לאחר שבחן את העדויות הנוגעות לטענות אלה וציין כי למרות אותן עדויות, עומדת גירסת המתלוננים ברמת התוקף הלכאורי הנדרש בשלב זה.

           בית משפט קמא הוסיף והדגיש כי קיימת במקרה הנדון עילה למעצרם של העוררים וזאת נוכח האישומים המיוחסים להם ונוכח מסוכנותם המופלגת המאיימת על חייהם של המתלוננים וכן על שלומם של עוברי אורח תמימים העלולים להיקלע לתוך מעגל הדמים שהתלקח בין הפלגים במשפחת אבו גאנם. נוכח כל האמור לעיל קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להורות על שחרורם של העוררים לחלופת מעצר והורה, כאמור, על מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

3.        בעקבות החלטה זו הוגש הערר שבפניי. לטענת העוררים שגה בית משפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה הקושרות אותם לאירועים נשוא כתב האישום. לדבריהם ראיות אלה אינן בעוצמה מספקת לצורך מעצרם עד תום ההליכים, נוכח סתירות הקיימות באותן עדויות ככל שהדבר נוגע לזיהויים של העוררים או מי מהם, כמי שנטלו חלק באירועים נשוא האישומים ובעיקר נוכח העובדה כי זיהוי העוררים כמו גם העדות הנוגעת לאירוע הראשון, עלו לראשונה רק בהודעות מאוחרות יותר של המתלוננים, ואילו בהודעות שנגבו מפיהם סמוך לאחר האירוע, היתה גירסתם שונה והם טענו כי לא זיהו את המתנקשים. העוררים הוסיפו וטענו כי כרסום נוסף בעוצמת הראיות לכאורה קיים נוכח טענות האליבי שהעלה כל אחד מהם ונוכח העדויות שנגבו, אשר יש בהן בסיס מוצק, לכאורה, לאימות טענות אלה. אשר על כן עתרו העוררים לשחרורם לחלופת מעצר, בציינם כי את המסוכנות שייחס להם בית משפט קמא בנסיבות העניין, ניתן להפיג בתנאים הולמים אשר ייקבעו לצורך חלופת המעצר. עוד ציינו העוררים בהקשר זה כי המתלונן כאמל נכלא בינתיים, בשל האישום שבו הורשע כמפורט לעיל, ועל כן, לדבריהם ממילא לא נשקפת לו סכנה מידיהם.

דיון

4.        על מנת לבחון את דבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, יש לבדוק לשקול ולהעריך, ברמה הלכאורית, את כל חומר הראיות שנאסף, הן זה התומך בגירסת התביעה והן זה התומך בגירסת ההגנה, ובכלל זה חומר הראיות הנוגע לטענת אליבי המועלת על ידי הנאשמים. יפים לעניין זה דבריו של השופט שמגר (כתוארו אז) בב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' יחיעם אוחנה פ"ד לה(1) 359 באומרו:

למרות שבית המשפט איננו מתייחס לאמינותם של עדים, הרי יבחן בין היתר, אם אין סתירות או פירכות הגלויות על פניהן, או אם אין ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם, שיש בהם כדי להפחית אופן מהותי ממשקלם הלכאורי של הראיות, גם אם לא מתייחסים לאמינותו של עד זה או אחר.

אולם מה הדין, כאשר מול ראיותיה של התביעה ניצבות ראיות בעזרתן מבקש החשוד או הנאשם לשכנע את בית המשפט, כי לא היה עם השוטרים, אלא במקום אחר היה? אין ספק, כי בית המשפט איננו צריך להתעלם מראיות כגון אלה ולהסתפק בהסתכלות על הראיות לכאורה של התביעה בלבד. חובה עליו לתת דעתו לראיות האחרות והסותרות הללו כדי להגיע להערכה כוללת של הנתונים שבפניו (שם, 362; וראו גם: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2), 133 148; בש"פ 1915/95 עיסא נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות שם).

           במקרה שלפנינו, סבר בית משפט קמא כי הראיות שהובאו לביסוס טענת האליבי שהעלו העוררים באשר לאירוע השני, אין בהן כדי לערער בשלב זה את הראיות לכאורה עליהן מבססת התביעה את האישום. לאחר שבחנתי את חומר הראיות הרלוונטי לטענות האליבי שהועלו, מקובלת עליי גישתו של בית משפט קמא ככל שהדבר נוגע לעורר 1. למסקנה זו יש להוסיף את העובדה כי נגד עורר זה קיימות ראיות לכאורה לא רק בגין האירוע השני אלא גם בגין נסיון רצח נוסף שקדם לאותו אירוע, הוא האירוע הראשון ועובדה זו מעצימה את המסוכנות שיש לייחס לעורר זה, מסוכנות המקימה עילת מעצר נגדו. דעתי שונה ככל שהדבר נוגע לעורר 2. לגבי עורר זה קיימת, לכאורה, חולשה מסויימת בכל הנוגע לזיהויו כמי שהשתתף באירוע השני, וזאת משום שהשיח' לא זכר כי שמו של עורר זה צויין  על ידי כמאל בזירת האירוע. אותה מסקנה עצמה עולה, לכאורה, מתוך מזכר שערך השוטר נביה חזות ביום 27.11.03. מזכר זה מתייחס, בין היתר, לשיחת טלפון שקיים עמו כאמל מזירת האירוע דקות ספורות לאחר הירי. באותה שיחה ציין כאמל בפני השוטר חזות את שמות המתנקשים וביניהם העורר 1 אך שמו של העורר 2 לא הוזכר. קושי נוסף בזיהויו של העורר 2 מתעורר, לכאורה, נוכח הודעתו של השוטר שי זכריה, שהיה עד לחלק מן ההתרחשויות באירוע השני. באותה הודעה מסר השוטר זכריה תיאור של מי שנהג ברכב הגנוב ולפיו המדובר ב'בחור גדול מימדים עם פנים גדולות ראש גדול ופנים מאורכות, בלי שפם ובלי משקפיים, שער שחור, תלתלים כמו ליפה, נראה לי, ויש לו קרחת בצדדים בחלק הקידמי, אני ראיתי אותו ממש למספר שניות...'. על פני הדברים ואף ללא חקירה ודרישה, נראה כי תיאור זה שונה תכלית השינוי מתאורו של העורר 2, אשר לדברי המתלוננים הוא אשר נהג ברכב הגנוב. אם נוסיף לכל אלה את העובדה כי בכל הנוגע לאליבי שהציג העורר 2, קיימות, לכאורה, ראיות התומכות בכך שהעורר 2 היה במקום אחר בעת האירוע השני, ובכלל זה ראיות אובייקטיביות כגון איכון שיחות הפלאפון, וכן קבלה ושיקים, כי אז נראה שיש טעם בטענה שהעלה בא כוח העוררים ולפיה בדיקת מכלול חומר הראיות מלמדת על כך שעוצמת הראיות לכאורה לגבי העורר 2 מצדיקה את שחרורו לחלופת מעצר.

           סוף דבר, הערר נדחה ככל שהוא נוגע לעורר 1, ואילו באשר לעורר 2 מוחזר הדיון לבית משפט קמא על מנת שיבחן חלופת מעצר הולמת בעניינו. עד למתן החלטה אחרת יישאר העורר 2 במעצר.

           ניתנה היום, ג' בשבט תשס"ד (26.1.2004).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   הג התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: